החלטה בתיק המ"ש 18145-12-12 - פסקדין

1.         לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט ביחס לקנסות מנהליים בסך של 45,000 ש"ח, שהוטלו על המבקשת ביום 3.5.12, בגין אי תשלום שכר מינימום בהתאם לסעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ו - 1987, ולתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), תשס"ג - 2003, ובגין העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי, בהתאם לסעיפים 1ד ו-2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991, ולתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - עובדים זרים), תשנ"ב - 1992.

2.         הודעות הקנס נשלחו לכתובתה הרשומה של המבקשת ברח' גד הנביא 7 באשדוד וחזרו ביום 4.6.12, בציון "לא נדרש". ההודעות נשלחו בשנית ואף הן חזרו בציון "לא נדרש" ביום 9.7.12.

3.         משלא שולמו הקנסות ולא הוגשה בקשה להישפט, הועבר התיק למרכז לגביית קנסות, אשר הוציא דרישות תשלום ביום 24.10.12, ביחס לסכומי הקנסות בתוספת ריבית פיגורים.

            המבקשת קיבלה דרישות אלו בתחילת חודש נובמבר 2012, ופנתה בכתב ביום 7.11.12 בבקשה לקבלת חומר חקירה. בתאריך 8.11.12 השיבה המשיבה למבקשת כי בקשתה נדחית מאחר וחלף המועד להגשת ערעור על הקנסות או להגיש בקשה להישפט.

4.         ביום 10.12.12 הגישה המבקשת את בקשתה שבנדון ובה עתרה להתיר לה להישפט ולחילופין להאריך לה את המועד להגשת בקשה להישפט.

5.         המבקשת טוענת בבקשתה כי לא קיבלה את הודעות הקנס והם הגיעו אליה רק לאחר בקשתה וביום 5.12.12. המבקשת טוענת כי סיימה את פעילותה בחברה וסגרה את משרדיה ביום 1.5.12. מאז פוטרו כל עובדיה והמקום נסגר. משרדי המבקשת נמצאו באותה כתובת בה מתגורר הבעלים של החברה, אך מדובר בשתי יחידות נפרדות. ביחידה אחת היו משרדי החברה ובוילה מתגורר הבעלים, ודברי הדואר הגיעו אליהם בנפרד. בנוסף טוענת המבקשת, כי המשיבה השתהתה בהטלת הקנסות, ללא כל הסבר שיניח את הדעת, וזאת ביחס לפרק הזמן שחלף מאז תחילת 2011.

6.         עוד טוענת המבקשת, כי הוגש נגדה כתב אישום בגין העסקת שלושה עובדים זרים והוא נמחק לאחר שלא נמצא לו בסיס. לא מדובר היה בעובדים זרים אלא בימאים אשר לגביהם אין צורך באשרה והם נכנסו כדין לישראל. עובדים אלו הגישו תלונות לפיהן, המבקשת העסיקה אותם בתנאי עבדות, ובהמשך אף הגישו עתירה על מנת שישארו בארץ, וזו נדחתה.

            המבקשת טוענת כי ביטחה את כל הימאים שהגיעו לעבוד על כלי השיט שלה. לגבי העובדים נשוא הקנסות, היא ביקשה לעשות להם ביטוח רפואי, אך הם סרבו לחתום על המסמכים.

            בעניין הקנס הנוגע לאי תשלום שכר מינימום, טוענת המבקשת, כי מדובר במספר ימים מצומצם שלאחריהם מימנה המבקשת לעובדים כרטיסי טיסה חזרה לחו"ל, מגורים זמניים וכלכלה. ההוצאות שנאלצה המבקשת להוציא על העובדים עולות על השכר שמגיע להם. העובדים הגישו כנגד המבקשת תביעה בבית הדין, אשר זו הסתיימה בפשרה בסך 5,000 ש"ח.

            המבקשת טוענת עוד כי העדויות נגבו מהעובדים באופן שתורגמו מספר פעמים ע"י מספר אנשים, ותוכן העדויות לוקה לכן בחוסר מהימנות.

7.         המבקשת עתרה ביום 16.7.13 לתקן את בקשתה, תוך שציינה כי מעולם לא העסיקה את הימאים ו/או עובדים שהתלוננו נגדה וכי די בכך כדי שבית הדין יורה על ביטול מיידי של הקנסות.

8.         המשיבה טענה כי משנשלחו הקנסות לכתובת המבקשת כפי שרשומה ברשם החברות, הם הומצאו כדין. עצם העובדה שההודעות חזרו בציון "לא נדרש", לא מפריכה את חזקת ההמצאה, ולא מדובר בנסיבות שאינן תלויות במבקשת.

            אשר לסיכויי ההגנה, משהמבקשת הודתה בבקשתה כי העסיקה את העובדים, לא ניתן לקבל את טענתה המתקנת בה חזרה מכך, ועומדת בסתירה לעדות מנהל המבקשת אשר הודה כי המבקשת העסיקה אותם מספר ימים.

            כתב האישום שהוגש נגד המבקשת ונמחק היה בגין אי מסירת תלוש שכר לעובד. גם ההיזקקות ליותר ממתורגמן אחר, אין בו כדי לפגוע באמינות הראיות.

            המשיבה לא השתהתה בהטלת קנסות, לאחר שהתקיים הליך של עדות מוקדמת והליכי חקירה.

            עתירת העובדים לבית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה ונקבע בה שהם אינם ימאים.

9.         הכרעה

            תכליתו של חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן: החוק), נועדה להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות המוקנית להם ליזום הליכים פליליים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל, מידתי ואפקטיבי לאכיפת חוקי העבודה כמו גם חיקוקים אחרים. בצד תכלית זו, פוחתים העומסים על המערכת המשפטית, ואולם יתרונו המהותי של החוק הוא בכך שבמקרים המתאימים, הוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, בלא להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.

            בצד העקרונות של יעילות ואפקטיביות נשמרה זכותו של מי שהוטל עליו קנס מנהלי להגיש בקשה לביטול הקנס המנהלי כמו גם בקשה להישפט בגין העבירה, ואולם זאת בתוך תקופת זמן קצובה ומוגדרת, בת 30 יום, על מנת שלא לחבל באפקטיביות של ההליך.